<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ד</h1>
<h2>דף ו:</h2>
שכל מלוה שבשטר גובה אותה מן היורשין וגובה אותה מן הלקוחות כמו שיתבאר (לקמן דף קע"ז ד' בד"ו [הו' בב"מ ט"ו ב']), ואמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה אותה מן היורשין ואינו גובה אותה מן הלקוחות לפי שאין לה קול לפיכך לא יטרוף בה, אבל מלוה בשטר קול יש לה והלוקח הפסיד על עצמו שלא חקר עד שידע שנכסיו של זה משועבדים במלוה שעליו שכל נכסי הלוה משועבדים תחת שיעבוד המלוה מן התורה (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"א ה"ד). המוכר שדהו בעדים ויצתה מתחת ידי הלוקח אע"פ שאין שום שטר ביד הלוקח הרי זה חוזר וטורף מנכסים משועבדים כמו שיתבאר שכל המוכר בפרהסיא מוכר וקול יש לו (לשון רמב"ם שם ה"ה).
<h2>דף כא:</h2>
שנינו בפרק שום היתומין (ערכין כ"א ב') ומפרש לה בגמרא, כשנזקקין בית דין לנכסי יתומין שמין הקרקע ואחר כך מכריזין עליה שלשים יום רצופין או ששים [יום] שני וחמשי ושני ומכריזין בבקר ובערב בשעת הכנסת פועלים ובשעת הוצאת פועלים וכל מי שרוצה לקנות יוליך הפועלים לבקר לו ובשעה שמכריזין מציינין השדה במצרניה ומודיעין כמה היא יפה ובכמה היא שומה ומפני מה רוצים למוכרה אם להגבות לבעל חוב או לכתובת אשה לפי שיש מי שרוצה לתת לבעל חוב שסובר בלבו שיקל מן המעות ויש מי שרוצה להגבות לאשה (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"ב ה"ח) שיפרענה על יד על יד. אמרינן בפרק אלמנה ניזונת (כתובות ק' ב') העבדים והשטרות והמטלטלין אין מכריזין עליהן ומפרש עולא העבדים שמא ישמעו ויברחו והשטרות והמטלטלין שמא יגנבו לפיכך שמין אותם בבית דין ומוכרין מיד ואם השוק קרוב למדינה אומר שם שמוליכין אותן לשוק (ע"פ לשון רמב"ם שם סוף הי"א).
<h2>דף כב.</h2>
אמר רבי יוחנן במסכת ערכין בפרק שום היתומים (כ"ב א'), אין נפרעין מהיורשין אלא אם כן היו גדולים אבל יורשין קטנים אין נפרעין מהם שטר חוב, ואפילו היה בו כל תנאי שבעולם לא יפרע בו המלוה כלום עד שיגדילו היתומים שמא יש להם ראיה ששוברין בה את השטר (רמב"ם מלוה ולוה פי"ב הל' א'—ב') אא"כ היתה [ה]מלוה ריבית של גוי והריבית אוכלת בנכסיהן מעמידין להם אפוטרופוס ונזקקין ב"ד לנכסיהן ומוכרים ופורעים החוב וכן אשה שתבעה כתובתה בין אלמנה בין גרושה מעמידין להם אפוטרופוס ונזקקין ב"ד להן משום חן האשה ומפרש בירושלמי (גיטין דף כ"ז ב') כדי שיהיה לה כלום שתנשא בו האשה לאחר לפיכך אם קפצה האשה ונשאת ואחר כך תבעה כתובתה מנכסי יתומין אין נזקקין לה עד שיגדלו היתומים שהרי נשאת (ע"פ רמב"ם שם ה"ג ע"ש ובכס"מ). ואף תוך הזמן סובר רבי יוחנן דאין נזקקין מדהוצרך לתרץ שם תירוצים דחוקים אליבא דרבי יוחנן ואינו מתרץ הכא במאי עסקינן תוך הזמן אמנם (מזה) [בזה] אין הלכה כרבי יוחנן אלא כריש לקיש שסובר בב"ב (ה' ב' ע"ש בתד"ה ואפילו) דתוך הזמן נזקקין, ומה שאין רבא פוסק בפרק החולץ (יבמות ל"ו א') הלכה כריש לקיש בארבע זהו מפני שחולק רבא בב"ב על ריש לקיש אבל אנו סוברים כריש לקיש בארבע כך פסק רבינו יצחק בר רבי אברהם.
ערב שקדם ונתן לבעל חוב את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע על ידו אע"פ שהייתה מלוה על פה או בלא עדים כלל, בד"א כשאמר לו הלוה בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם אבל אם אמר לו ערבני ולא הרשהו לשלם ופרע החוב אין הלוה חייב לשלם לו כלל, וכן הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו אפילו היה החוב על המשכון אין הלוה חייב לו כלום ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס [את] המלוה ומוחל לו (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פכ"ו ה"ו ע"ש) והכי איתמר בירושלמי בפרק בתרא דכתובות (דף ס"ח ב') רבי אבא בר ממל בעי הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו בפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים שנחלקו במפרנס אשת חבירו שלא מדעתו אמר רבי יוסי אף בני כהנים גדולים מודים כאן שאבד מעותיו דתמן לא עלתה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא אמר מפייס הוינא ליה ומחיל לי הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני. עוד שם רבי יהושע בן לוי אמר אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא ארנון וגולגולת רב אמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו. ענין זה דפורע חוב חבירו קורא מבריח ארי בפרק אין בין המודר (נדרים ל"ג א') ואומר רבינו יצחק (ב"ק נ"ח א' תד"ה א"נ) שאין דין מבריח ארי אלא בכיוצא בזה שאין המבריח ארי מצילו מהפסד ודאי אבל במקום שמצילו מהפסד ודאי כגון משיב אבידה ומציל מן הארי שם לא יפסיד המבריח וכל שכן במקום שמשביח נכסי חבירו כגון יורד לתוך שדה חבירו ונטעה וכיוצא בזה שאין לו דין מבריח ארי להפסיד לגמרי. מעשה היה שמת הלוה וקדם הערב ופרע החוב תחילה קודם שיודיע ליורשים ופסקו שם בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ד ב') שאם נודע לנו שלא פרע הלוה שטר חובו קודם שימות כגון דשמתוהו ומת בשמתיה או כשחייב מודה, והוא הדין לתוך הזמן לדברי רבינו משה (שם) הרי זה חוזר וגובה מן היורשין כל מה שפרע, היה המלוה גוי, מסקינן שם שאין היורשים חייבים לשלם שמא אביהם נתן לזה הערב ככל החוב שהיה עליו מפני שהגוי תובע את הערב תחילה ולפיכך פרע זה מדעתו קודם שיודיע ליתומים אבל אם הודיעו שהגוי תבע אותו והרי הוא נותן חייבים לשלם (ע"פ רמב"ם שם).
<h2>דף כב:</h2>
מלוה שבא ליפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה אם יכולין בית דין לשלוח אליו ולהודיעו מהרה עד שיעמוד עמו בדין בית דין שולחין לו ומודיעין לו ואם אי אפשר להודיעו במהרה אומר[ים] למלוה שישבע ויטול מנכסיו בין קרקעות בין מטלטלין ואין חוששין לשובר, ודין זה מפרש רב נחמן בפרק הכותב שמה שנפרעין לאדם שלא בפניו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב לו במדינה אחרת ונמצא נועל דלת בפני לווין (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"ג ה"א). ובירושלמי מפרש וכי נפרעין לאדם שלא בפניו א"ר ירמיה כשריבית אוכלת בהן ומסקינן דמשלחין בתריה תרתי או תלת אגרין אי אתי טבות ואי לא מחלטין לנכסי[ה], ופסק רב אלפס (דף מ"ח ב') אע"ג דמשמע לשון הירושלמי דפשיטא ליה שאין נפרעין לאדם שלא בפניו מכל מקום לא עדיף ירושלמי מתלמודינו דקאמר רבי יצחק נפחא דדווקא כתובת אשה אבל בעל חוב לא ודחאה רב נחמן הלכך אם אי אפשר להודיעו עבדינן כרב נחמן. וכן כתב רב היי גאון בשערים שלו. שלש ראיות צריך להביא לב"ד ואח"כ יפרע שלא בפניו, ראיה ראשונה לקיים השטר שבידו, ראיה שניה שבעל חובו במדינה אחרת ואינו מצוי בכאן לעמוד עמו בדין, ראיה שלישית שנכסים אלו של פלוני הלוה הם (רמב"ם מלוה ולוה פי"ג ה"ב). מלוה שבא לב"ד והביא משכונו בידו ואמר זה משכונו של פלוני הוא ואני רוצה למוכרו ולהפרע חובי אין ב"ד נזקקין למחות בו עד שיבא לוה ויטעון שאם רצה לומר לקוח הוא בידי נאמן אלא משיאין לו עצה למוכרו בפני עדים כדי שידע הלוה בכמה נמכר (ע"פ רמב"ם שם ה"ג ע"ש).
למדנו ממשנת פרק הכותב (כתובות פ"ז א') וממשנת פרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה א'), הפוגם שטרו או שעד אחד (ש)מעיד על שטרו שהוא פרוע, והבא ליפרע שלא בפני הלוה לדברי רב נחמן שאומר (כתובות פ"ח א') שאין חילוק בין כתובת אשה לבעל חוב, והטורף מיד הלוקח, והנפרעין מן היורש בין קטן בין גדול לא יפרע אלא בשבועה כעין של תורה כדתני אביי קשישא בפרק שבועת הדיינים (שבועות מ"ב ב') יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית ופסקינן כוותיה בהניזקין (גיטין נ' ב'), וגרסינן בירושלמי (שבועות דף ל"ח א') אמר רב זירא כולן כעין שבועה של תורה ירדו להם, ואומרים לו כשיתבע השבע ואחר כך תיטול, ואם היה החוב לזמן ותבעו בזמנו נפרע שלא בשבועה כדפסקינן בפ"ק דב"ב (ה' ב'), עבר זמנו ותבעו לא יגבה אלא בשבועה (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ד ה"א).
עוד שם (ערכין כ"ב ב') אמר רבא הילכתא אין נזקקין לנכסי יתומין, ואם צוה המורישן ואמר תנו מנה לפלוני או תנו שדה לפלוני נזקקין אחר שמעמידין [להם] אפוטרופוס לטעון טענתם, אמר תנו מנה זו לפלוני או שדה זו לפלוני נותנין ואין צריך להעמיד להם אפוטרופוס, נמצאת קרקע שאינה שלהן אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישן נזקקין להם ומעמידין להן אפוטרופוס לטעון ולדון ואם נמצאת גזולה מחזירין אותה לבעלה, וכן, אמר רבי אושעיא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ב ב'), קטן שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו וכבשה אין אומרים נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותו מידו ו[ל]כשיגדיל אם יש לו עדים יביא עדים (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ב הל' ה'—ו'). עוד מסקינן שם (קי"ב א') שקרקע שהיא בחזקת קטנים שנפלה להם מאבותיהם ובא אחד וטען שהיא לקוחה בידו ממורישן ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שלש שנים שני חזקה בחיי אביהם אין מוציאין אותה מידם עד שיגדילו שאין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין והקטן כאילו אינו עומד כאן חשוב (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ז ע"ש ובמ"מ ולח"מ). אבל אם לא היה לקטן חזקת אבות יכול אחר לטעון לקוחה היא בידי כמו שמוכיח במעשה דרבה בר שרשום בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ב ב'). אבל אם הוציא השטר שלקוחה היא בידו מקיים השטר (לשון רמב"ם שם) שלא בפני בעל דין, מפני שמן התורה אין צריך שום קיום דחזקה דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין (ע"פ ב"ק קי"ב ב' ותד"ה מקיימין) ומוציאין אותה מידם אחר שמעמידין להם אפוטרופוס (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם).
